ישנו אדם בשם ריצ'רד סטולמן. סטולמן הוא דמות מוכרת, כמעט מיתית בקהילות הקוד הפתוח. הוא היה שותף לפיתוח הלינוקס של ימינו, על בסיס הקוד שכתב לינוס טורוולד, ואף פרש וייסד את השם גנו (וממנו נגזר גנו/לינוקס, שהוא תו התקן של התאחדות התוכנה החופשית או FSF – free software foundation למערכות לינוקס שלא כוללות בתוכן קוד סגור של אחרים), מפתח עורך הטקסט אימקס (וכאן באמת אפשר להכנס למלחמות קודש, ואני אמנע) ופעיל בכל תחומי הקוד החופשי, "חופשי" במובן של "משוחרר" ולא של "חינם" (באנגלית ההבדלה היא free as in free speech, not as in free beer). סטולמן הוא נזיר לפי דתו, מתחזק אלטר אגו בשם סיינט איגנושיוס (saint iGNUcious) מכנסיית אימקס, מתלבש ברישול וכיאות לאיש הקוד הפתוח – מתחזק זקן לא עבות. הוא יצא בהתקפות גם נגד אפל וגם נגד גוגל על מדיניות שמירת המידע שלהם, לא מחזיק טלפון סלולרי ומחזיק כרטיס אשראי בו הוא משתמש רק לצרכי טיסות, וצוחק על זה שכדי לטוס, כרטיס אשראי נחוץ יותר מאשר דרכון. את כל זאת למדתי בהרצאה שהוא נתן במטה טוויטר בסאן פרנסיסקו.

לפני כמה חודשים הודיע סטולמן כי הוא מגיע לארץ ויתן כמה הרצאות. היום הוא הודיע על ביטול. הסיבה לביטול היא שמסע ההופעות שלו לאזור ממומן על ידי גורמים פלסטינים שהזמינו אותו לדבר אצלם באוניברסיטאות (העובדה הזו לא הופיע בדיווחים הראשונים על בואו לארץ) וכשהם שמעו שהוא מתכוון לנצל את השהייה באזור כדי לדבר בישראל הם התנגדו, ואמרו שאם הוא מתכוון לנצל את הכרטיס שהם שילמו עליו כדי לדבר גם אצל האויבים שלהם, הם מבטלים. (האמת היא שזו הפרשנות שלי, ובעצם פורסם רק שהם התנגדו לביקור, ולא למה. אתם מוזמנים לחשוב שזה בגלל שהפלסטינים שונאים ישראלים בלי סיבה ורק רוצים לדפוק אותם, או כל פרשנות אחרת). סטולמן, שאינו חלק מהסכסוך, עשה חשבון, או כמו שכתב באימייל שהודיע על הביטול: "אני יכול להגיע ולבטל את ההרצאות בישראל או לא להגיע, ולבטל את ההרצאות בישראל" והחליט להגיע לפלסטין מבלי להגיע לארץ. והארץ כמרקחה.

לפני כמה חודשים, בעקבות ביטול ההופעה של להקת הפיקסיז בנסיבות דומות (אבל שונות. ודוק – אף אחד לא פנה לסטולמן ואמר לו שצריך להחרים את ישראל), התפרסם בבלוג המוזיקה של גיא חג'ג', עונג שבת, פוסט שקונן על הביטול, וכותבו ראה את עצמו בתור קורבן. בתגובה, התפרסם בבלוג "פלצן מתנשא" פוסט תגובה על היכולת הפסיכולוגית המופלאה של חסידי הפיקסיז (להקות אחרות) כנפגעי טרור (כך ממש!) של חרם על ישראל, שנובע ממשהו שהם לא קשורים אליו. את רובם זה אפילו לא מעניין.

ועכשיו, תופעה דומה בחתך אוכלוסיה אחר. גם כאן נשמעות אמירות על טרור, על בגידה של סטולמן בהצהרות הפתיחות שלו (כי הפלסטינים קובעים עבורו איפה לא ידבר), על ירייה ברגל כי ממילא מי שיבוא לראות אותו שייך למחנה השמאל, וכולי. ומבלי להכנס לשאלה התמיכה בחרם באופן כללי, אם זה מוצדק או יעיל, אם אלו שתומכים הם שונאי עצמם או לא, רציתי רק לומר את זה:

אנשים, תתאפסו על עצמכם! סטולמן בסך הכל מכבד את מי שמשלם לו על הטיול. אז מה, שיטת ה"אם אתה כבר כאן" לא הצליחה הפעם? מה זה קשור לחרם, לטרור או לכל עניין אחר? רוצים לשמוע את סטולמן? תפנו אליו ותביאו אותו לארץ, הוא יבוא בשמחה. או, אולי, סעו לשמוע אותו ברמאללה. זה יהיה הרבה יותר "גשר לשלום ודו שיח" מאשר שהוא יבוא לארץ דרך רמאללה. אני מכיר מספיק אנשים שמבקרים שם באופן קבוע ודי נהנים מזה. צרו איתי קשר אם אתם מחפשים טרמפ.

אבל אל תחשבו שבגלל שאתם בעד שלום ומזדעזעים מזה שעוד ילד פלסטיני מת, יש לכם זכויות יותר על אחרים. לא כדי לשמוע את סטולמן ולא את הפיקסיז. רוצים שהמצב הזה יפסק? לכו תקימו אוהל מול קריית הממשלה ותמחו על זה שאנשיה מתחזקים את המצב במקום לפתור אותו. הפאסיביות של "אני נגד הכיבוש" אולי טובה בויכוחי ליל שישי על החברים הימניים לייט שלכם, אבל היא לא מחזיקה מים כששואלים "מה עשית נגד הכיבוש"? איפה חטפת מכות מחיילים כשהפגנת עם פלסטינים? על איזה פלסטיני הגנת בגופך כשחטף מכות ממג"בניקים? או, במילותיו האלמותיות של פלאטו שרון – מה אתם עשיתם בשביל מדינה?
ואפילו אז זה לא ישנה. ואת הדבר הזה סביר שמי שפעיל ומשלם מחיר אישי – במכות, רצח אופי או כלא צבאי – כבר יודע: גם מעשים לא מביאים זכות. הם ממרקים את המצפון ומזככים את הקול שאיתו אתם צועקים בכיכר העיר, אבל מהצד השני אין להם משמעות. רק לתוצאות, וכאלו אין. ועד שלא יהיו כאלו, ועד שלא יהיה כאן בידול אמיתי – מהסוג שיש בהפגנות ניאו נאציות בגרמניה, כשהמתנגדים משמאל מגיעים והולכים מכות רצח עם ההיטלר יוגנד החדשים – אין לכם מה לבכות שלא מכירים באופייכם הזך והנקי. לכו ותתחילו להתלכלך, עד שנוכל לענות על השאלה "מתי הכיבוש נגמר?".

ושם נתקלתי, או נכון יותר, נתקל הפיירפוקס שלי, בטקסט סטנדרטי אבל משודרג:

This Web site is best seen in Windows Explorer 6.0 or higher. Firefox, Safari and other Web browsers will not allow all parts of the application to be seen or used. Please do not open more than one window using this website at one time.

או, בשפה העברית:

אתר זה נצפה בצורה הטובה ביותר באמצעות שימוש באקספלורר 6 ומעלה. השימוש בפיירפוקס, ספארי או דפדפנים אחרים עלול לגרום לחלק מהאתר לא לעבוד בצורה מלא.
בזמן השימוש באתר אין לפתוח יותר מחלון אחד של האתר בו זמנית.

אני תמיד מוטרד מהדברים האלו, בעיקר כי הם מבטאים העדפה מסחרית שאני לא שותף לה – גם לחברה כחברה (מיקרוסופט מול האחרים) וגם כמודל מסחרי (חברה מסחרית מול קוד פתוח, כמו פיירפוקס). אבל הפעם מדובר במוסד ממשלתי (נכון, אני לא אזרח שלו) שאמור להיות שווה לכולם, עם המאזניים והמטפחת על העיניים. ואז נזכרתי בקלישאה האמריקנית של 'לכתוב לחבר הקונגרס שלך'. אז חבר בקונגרס אין לי, אבל חיפשתי ומצאתי את אתר משרד המדינה (Department of State) של הילארי קלינטון, ובמדור 'כתוב לנו' – כתבתי להם:

when visiting the Israel embassy site to schedule a meeting to renew my visa, i came across a message promoting the use of Internet Explorer:
"This Web site is best seen in Windows Explorer 6.0 or higher. Firefox, Safari and other Web browsers will not allow all parts of the application to be seen or used. Please do not open more than one window using this website at one time."

as a user, i find it disturbing that not that a government site is promoting a commercial company in its web site, but also deters, by name, from using any other browser.
governmental institutes should represent impartiality towards different vendors, if not support the none-commercial, open source ones.

awaiting your reply,
Ehud Kaldor

אז זה המכתב הראשון לקונגרסמן שלי, ועדיין אין תגובה (טוב, שלחתי את זה לפני שלוש שעות. הילארי בטח עסוקה), אבל אני מבטיח לעדכן. ואתם, ילדים, זכרו לכתוב לראש הממשלה על דברים שמטרידים אתכם. מי יודע מה יצא מזה.

לחלק השני

יש לי קרובי משפחה בניו יורק. קרובים רחוקים מאוד, אבל עדיין, והיום ביקרנו אותם.

התחלנו את היום בהליכה ברגל כמובן, לכיכר הזמנים, או טיימס סקוור. הכיכר הזו היא הומאז' למחקרי אפילפסיה ואיך אפשר לעורר התקף בעזרת גירויים חיצוניים. למי שלא יצא, מדובר בעשרות שלטי פרסומת אלקטרוניים, שמהבהבים אליך מכל צד, מתיימרים לספק חדשות לפעמים, אבל בעיקר באים למשוך תשומת לב בגודל, בעוצמה, בצבע. אפילו באור יום, כשהאפקט מוחלש, קשה שלא להתנשם מול עומס הגירוי הזה, שבא לעורר אותך לסוג מסוים של פעולה. מתחת לשלטים פועלות חנויות ענק של רשתות ענק, ואני לא יכול שלא לתהות מי בא לכאן כדי לקנות משהו, בין המוני אדם, במחיר שסביר שגבוה יותר מאשר באותה חנות, שני בלוקים משם. ואף על פי כן, הכל מלא.

כן, הכיכר הומה אדם, ובמבט ראשון קצת קשה להבין למה. וגם במבט שני, ואפילו במבט לאחור. מה יש כאן? מעבר למונומט, אין כאן שום דבר שימשוך אליו את כולם. אפילו תיירים. מונומט? באים, מצטלמים, הולכים. אה, כן, מצלמים כאן פרק של Glee. אנשים מסביב. במעבר החצייה מוצב שלט של חברת פוקס שאומר שבעוברך את הכביש אתה מסכים לכך שאולי יצלמו אותך לטלוויזיה ואם זה לא מתאים לך, אתה מוזמן לעבור במקום אחר. הגירסה הסופר קפקאית של הסכם משתמש.

הקרובים שלי גרים באזור רחוב 73, בצד המערבי של הפארק. פעם, לפני כמעט 10 שנים, ישנתי אצלם כמה שבועות בבית בעת ביקור בעיר, כשהם לא היו. בוקר אחד, בסביבות שמונה בבוקר, העירה אותי ידידה מהלימודים ושאלה אם אני יודע מה הולך מסביבי. הדלקתי טלויזיה בדיוק כדי לראות את המטוס השני מתנגש בבנין שביקרתי בו יומיים קודם, הספקתי להוציא שיחת טלפון אחת לאמי, לומר שאני בסדר, ואז העולם השתנה לתמיד. הגג שלהם לא פנה לכיוון הנכון, אבל הצלחתי לראות ענני עשן, ואחר כך ענני אבק.

ניו יורק נראתה באותו ערב כמו יום כיפור פוגש את רצח רבין. הרכבות היו מושבתות על פני יותר מחצי עיר, ומכוניות לא נסעו, מלבד ניידות ואמבולנסים. ביוניון סקוור התאספו אנשים, הדליקו נרות, ציירו, בכו ושרו. כמו נורה שמקבלת מכה ומתחילה להאיר חזק יותר, לקראת ההישרפות הבלתי נמנעת, כך רגע קצר-ארוך של סולידריות, תמיכה הדדית וכאב, תמימות ילדותית בדומה לפעם הראשונה שמבינים מהו המוות, חיבוקים תחת הסינר של אמא, לקראת ימים של חשד הדדי, אמצעי בטחון מוגברים, הסתגרות ותחושה, מוכרת משהו, של "כולם נגדנו". עם כל המפלצתיות של הארוע, היה משהו נעים, מחמם בערב ההוא. ואולי לא, ואני סתם סוטה.

ובחזרה לימינו – סיימנו ביקור נימוסין ונסענו לגריניץ' וממנה לאיטליה הקטנה. עוד יום אחד נגמר לו, בדרך ללבד הגדול. המשמעויות של הלבד הגדול מתחילות להכות בי, ואני מרגיש את הבנאים הפנימיים כבר בונים את החומות במרץ. אני מתנצל על המיעוט בפרטים.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני.

לילה טוב

היום שהתחיל באיחור אופנתי היה בסימן טיולים ברגל. הלכנו ברגל מכיכר האו"ם (או כמו שהילידים מכנים אותה – UN plaza) לכיון סנטרל פארק. כל העיר מלאה מבקרים, וכיון שפסחא היום, אפילו עברנו דרך שדרה-חסומה-למכוניות אחת, עם המוני אדם ליד הכנסיה, והפגנה לזכויות מלאות לגייז. אל כיכר הזמנים (Times Square), החסומה-לתנועה לתמיד (לפחות לעכשיו) לא הגענו היום, אבל היא בתכנית. אנחנו המשכנו צפונה ומערבה עד לפארק המרכזי.

נציג כנסיית הצלב האדום?

הפארק המרכזי, כשמו כן הוא. במרכז מנהטן, כמעט 3500 דונם שמשתרעים 4 ק"מ לרוחב ו-0.8 ק"מ לרוחב, תחומים ברחוב 59 (דרום), השדרה החמישית (מזרח), רחוב 110 שנקראגם סנטרל פארק צפון ושדרת סנטרל פארק מערב. הפארק קרוב בגדלו לגולדן גייט פארק בסאן פרנסיסקו ולעוד כמה פארקים בעולם, ביניהם גם פארק הירקון בתל אביב. (ותודה לויקיפדיה).

סנטרל פארק הומה אדם, מכל סוג וגיל. לפי המראה חלקם תיירים, משפחות, זוגות וחבורות, שבאו לפארק שהוא אחת מהאטרקציות התיירותיות של העיר, וחלקם מקומיים שבאו להנות מהפארק. את המקומיים, לדעתי, אפשר לזהות לפי אופי הפעילות: הם לא מתקהלים סביב מופעי הרחוב, לא מתהלכים ברחובות הראשיים אלא יושבים על הספסלים הפנימיים, משחקים שחמט או קוראים ספר.

אין כמו פארק בלב העיר. כל עירוני, הארד קור כאשר יהיה, רוצה מדי פעם לשבת על דשא, או לפחות על ספסל מול דשא, ולעשות משהו. לקרוא ספר, לשתות בירה, לדבר עם מישהו. או אולי לרכב על אפניים במקום שבו לא צריך שביל אופניים, בין עצים לאגם. עיר, אורבני ככל שתהיה, או אפילו ככל שתהיה אורבנית יותר, חייבת לספק לתושביה את האפשרות לצאת מהאורבניות בלי לצאת מהעיר, בלי להזדקק למכונית או לתכנן טיול ארוך. מעבר להיותו "ריאה ירוקה" עבור העיר, הפארק מהווה עבור תושביה מקום בריחה, ואפילו אטרקציה מכניסה לקופת העיר עבור תושבי ערים אחרות, שרוצים לחלוק את הקסם, או שאולי להם, בעריהם, אין.

ובין אם כך ובין שלא, אנחנו מסיימים לצפות במופע של רקדני הרחוב וממשיכים ללכת, עד למוזיאון הטבע, או natural history museum. הכניסה לתערוכה הקבועה היא בתרומה לפי רצונך (דולר אחד לאדם נשמע מספיק), והתערוכות האחרות, על המוח ועל הדינוזאורים היותר גדולים, בתשלום נוסף, ועליהן ויתרנו.

את הדרך חזרה למלון כבר קרטענו, אבל המוני האדם ברחוב עדיין סיפקו די והותר קרקס אנושי, מהסוג שהופך את ניו יורק לעיר שבה אי אפשר להשתעמם.

סושי עם הילדה והסבא-סבתא, מקלחת ולישון. טוב, גיטרה, פרק אחרון של Weeds עונה 3, קצת טלוויזיה, פוסט ולישון.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום ראשון.

לילה טוב.

העיר ניו יורק מעל לאגם בסנטרל פארק

לחלק השלישי

הגענו לכאן במסגרת טיול משפחתי, וכיון שאני הולך להיות כאן 6 (ודוק, שישה) ימים, החלטתי לכתוב קצת כל יום, גם על חוויות הטיול אבל גם כדי לנסות להסביר, גם לעצמי, למה אני עם עיניים נוצצות ומחייך חיוך טיפשי כבר בשדה התעופה, אחרי טיסה.

אז כן, היום הייתה רק טיסה, ונחיתה ב-JFK ב-22:45, מה שלא משאיר הרבה מה לעשות במסגרת משפחתית, מעבר לנסיעה למלון, מקלחת ולישון. סליחה, ולכתוב.

בדרך, לבד עם נהג מונית שתקן (המשפחה הגיעה כבר קודם בטיסה אחרת) אני יכול להסתכל מהחלון ולבחון את הנוף. כבישים מחוררים ולא מאוזנים, גשרי מתכת מתחלדים, סיבובים חדים מדי. מפעל עם 4 ארובות בכניסה מצד גשר קווינסבורו. מה יש כאן לאהוב?

ואולי את זה. העיר הזו נראית כמו בסיס ישן, שעליו הרכיבו טלאי אחרי טלאי של דברים, כשהיה צריך. בגלל זה חוצים מעליך כבישים לא קשורים שמשמשים כבש לגשר כלשהו, או ארובות פלסטיק באמצע הכביש לניקוז קיטור מהרכבת התחתית. כל כך הרבה שינויים, כל כל הרבה תוספות העמיסו על המקום הזה, ותחושת סחרחורת הכאוס ששולטת כאן בכל משכרת אותי. יש הרבה נוחות במקום מתוכנן כמו זה שאני גר בו, בקליפורניה, ויש המון קסם בבלגאן הקסום הזה, שמזכיר לי ציור של אשר במקומות מסוימים בעיר.

ומצד שני, זה לא עובר את רמת הפונקציונליות. אף אחד לא משקיע בשפצורים האלו מעבר למה שצריך לתפקוד שלהם. הגשרים הם קורות מתכת וברגים, בקושי צבועים נגד החלודה, הארובות בכביש נראות כאילו תקעו אותן שם אתמול, כתחליף זמני עד לפתרון הקבוע. כבר 40 שנה.

אם בתל אביב צריך להוסיף גשר, זה יהיה פרוייקט של שנתיים ובסיומו הגשר יהיה מעוצב, השינוי במרחב ישתרע ברדיוס של 50 מטרים נוספים מהגשר והכי חשוב – לא יראו את קו התפר. ישקיעו הרבה בלדאוג שיראה כאילו זה מה שהיה שם מעולם.

לניו יורק אין זמן לשטויות האלו. זו לא עיר שיכולה להרשות לעצמה לסגור משהו ליותר מדי זמן. פועל עם קומפרסור, חור לאדים וסיימנו. הכביש העילי הזה יציב מספיק? קדימה, לפרוייקט הבא. ואולי, ניו יורק התבגרה כבר ממחשבות על יופי. עם כל כך הרבה אנשים, ועוד הרבה יותר שבאים לבקר או שרוצים לבוא, ועם זה שכל העולם מכיר בה, היא כבר לא מרגישה צורך להתגנדר לכבוד אף אחד. היא לא צריכה להסתיר את גילה ואת הקמטים. היא כבר ידעה מספיק אהבה ויודעת שיש הרבה שאוהבים אותה טבעי, בלי כחל ובלי שרק. ומי שלא רוצה, מי שמחפש עור מתוח וליפסטיק – שילך לסינגפור.

אז לילה, ומגיעים למלון. מהקומה ה-36 אפשר לראות את האמפייר סטייט המואר צבעוני, וגם הרבה בתי מגורים נמוכים ואפורים. יש כאן הכל, ביחד, דחוס לעיסה בלתי אפשרית שבכל זאת עובדת.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שבת.

לילה טוב.

לחלק השני

אז יש עורך אחד, יורם זק. הוא עורך ב”האח הגדול”. יש מין משפט כזה שאומרים למתמודדים, כנראה, לפני שמדיחים אותם מהתועבה, שהולך בערך ככה: “מתמודד ינקל, יש לך חצי דקה להסביר לאח הגדול לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את צריכה להישאר בבית האח הגדול”. ואז, יום אחד, העורך יורם זק, במהלך בדיקת מיקרופונים, אמר, בהתייחסו למתמודדת דנה רון ובפראפרזה על המשפט לעיל: "ערב טוב דנה, יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים". אבל המקרופון היה פתוח, וערוץ 20 קלט את האמירה ושידר אותה, והשאר היסטריה.

המקרה הזה ממש לקוח מספרי הלימוד. באופן אישי, אין רע באמירה של זק. כל מי שגדל בארץ בין בנים והיה בצבא שמע את סגנון הדיבור הזה. משתמשים בו בין החברה ולא ליד בנות, אף אחד לא משתמש בו להתחיל עם אף אחד (חוץ, אולי. מאמני פיתוי) או ליד אבא ואמא. מי שאומר את זה הוא בדרך כלל זה שאין לו סיכוי לעשות את האמור במשפט וזה מעיין ונטילציה עבורו.

משפטים מהסוג הזה הם כמו לחטט באף, להפליץ, לטעום את הפירה עם האצבע, חוק 3 השניות או כל דבר אחר שלפעמים עושים כשחושבים (או מקווים) שאף אחד לא רואה או שומע. לכל אחד יש דברים כאלו, שמלווים אותו כבר הרבה זמן, והוא לא יכול או לא רוצה להשתחרר מהם. אריק שמידט, טעה כשאמר שמי שאין לו מה להסתיר לא צריך פרטיות. טעה כי לכל אחד יש מה להסתיר. בגלל זה מסביב לאסלה יש קירות.

והאמירה הזו היא אולי שוביניסטית, ילדותית, מיזוגנית ועוד, אבל מכאן ועד צקצוקי הלשון כלפיה קצת מתחסדים. אנחנו חיים במדינה שבה השר לבטחון פנים קורא לערבים "ערבושים", מפקד חיל האויר אומר שכשהוא מטיל פצצה במשקל טון על בית מגורים הדבר היחיד שהוא מרגיש זו מכה קלה בכנף, וששדיה של דנה רון, מבלי שאכיר אותה ומבלי להפחית מכבודה, בוודאי שיחקו תפקיד בוועדת הקבלה של האח הגדול, שבה ניסו לצפות מה ימסמר את הצופים (הגברים) למסך. אמירה מסוג זה היא לא הדבר שאם היינו מבערים (אותה או את הלך המחשבה שמוליד אותה) היינו הופכים לבריטים.

מצד שני, וזה תמיד הצד השני שיש לו יותר חשיבות, יש כאן בעיה. והבעיה היא המקרופון הפתוח. הדברים הללו, שמותר שיאמרו בפורומים מסויימים, אסור שיזלגו החוצה, ואם כן - מי שאמרם (או מי שאחראי עליו) צריך לשאת באחריות ולקחת את עצמו למקום אחר (או, בהתאמה, לבעוט אותו לכל הרוחות). בדיוק כפי שאם אני אפליץ בגינה ומישהו יעבור לידי ויתן בי מבט מובחל, לא יעזרו לי טיעונים של אוויר פתוח, או שלא ראיתי אותו. האחריות לשמור את השגעונות שלי פרטיים היא שלי, ואני לא יכול להסתתר מאחורי התביעה לפרטיות אם פישלתי. אני לא יכול לדרוש מאותו עובר אורח לשכוח את הריח, ויורם זק ומשלמי משכורתו לא יכולים לפטור את עצמם בטענה שאלו סתם אמירות והן נאמרות בכל מקום וכל הזמן. הן נאמרות בכל מקום וכל הזמן, אבל לא כשאמא ואבא והילדים בסביבה, וגם לא כשאשתך או החברה שלך או המרצה למשפטים באיזור, ולא כשהמקרופון פתוח. וכשהוא כן פתוח, קשת צריכה לפחות לעשות הצגה של מישהו שיש לו ערכים ולהחליף את יורם זק, ובקול רם ויציב.

הערה: אני מוכן גם לקבל את התסריט שבו קשת טוענת שאין שום בעיה ומשאירה את זק בתפקיד, ואז פורץ חרם הצרכנים הראשון בישראל וכל האחים הגדולים עפים לעזאזל. או שלא. מה אכפת לי? אני לא רואה ערוצי טלוויזיה.

הערה 2: את הלינקים באתר "הארץ" קראתי בשיטת postorder. כלומר, לחצתי על כל לינק קשור שהגעתי אליו והתחלתי לכתוב כשהיה לי מספיק. רק אחרי שסיימתי חזרתי וקראתי את מה שנשאר, ואז גיליתי שניב שטנדל, בכתבה הראשונה, כתב בערך כמוני (או, נכון יותר לומר, אני כתבתי כמוהו) כולל צירוף המקרים המטריד של השימוש בביטוי "צקצוקי לשון". החלטתי לפרסם למרות זאת, כי לא קראתי את שלו לפני. מה שכן, הריני להודות כאן שהוא היה לפני.

אני חייב להודות שהדבר שהכי הדאיג אותי במהפכה הזו היא ההתמוססות שלה. בכל פעם שמובארק נאם והציע כפשרה את הדברים שהיה אמור לעשות מבלי המהומות (דמוקרטיה, צדק שיוויוני יותר, זכויות) עצרתי את נשמתי הוירטואלית בצפייה מתוחה: האם הפעם הם ישברו? האם הם עייפים, כואבים, מוכים כבר יותר מדי, ויקבלו את הפשרה, ויהפכו את המהפכה הזו, את חגיגת הדמוקרטיה הזו (ואני שונא קלישאות) למשא ומתן על תנאים, שבהם האנשים הקטנים מקבלים משהו קטן ולא חשוב שהיה צריך להיות שלהם מכח הזכות, ואילו האנשים הגדולים מבססים מחדש את מעמדם, עם חיזוק של "תראו כמה אנחנו טובים ומוכנים לוותר למען ההמון". משהו כמו מאבקי השמאל או מאבקי הסטודנטים בישראל (מישהו אמר פיצה?).

ובכל פעם מצאתי את עצמי משחרר את הנשימה בהקלה למקרא התגובות. בכל פעם שקראתי שההמון צעק בוז, שההמון הבטיח מהומות בתגובה לפשרה, כשההמון קרא "החוצה!” מבלי להתבלבל, עלה לי חיוך עם הפנים שאולי (וכבר אמרתי שאני שונא קלישאות) יש עוד סיכוי למין האנושי.

אני עדיין מודע לכך שאני כותב מהמקום הנוח שלי בקליפורניה. אני לא חוטף מכות בכיכר, או עובר עינויים של המשטרה החשאית. ואני עדיין משתדל לעקוב מקרוב אחרי מה שבעיני, יהיה אחד הארועים המכוננים של המאה. אני מקווה, לפחות.

כמה דברים צדדיים שעולים מהסיפור הזה:

אמריקנים. אחרי השבוע הראשון של ההתקוממות, שבו ארצות הברית עדיין לא ידעה במי לתמוך, נראה ש(כרגיל) הולכים עם המנצחים. אני אומר את זה למרות שהם לצידי, כי אני בטוח שאם באותו שבוע הסוקוריטטה של מובארק הייתה רוצחת 2000 איש ומענה עוד 20,000 ושוברת את ההתנגדות, אמריקה והעולם שמאחוריה היו מגיבים בהודעת גינוי קלה (ומתואמת עם מובארק, סביר להניח) שאחרי היו חוזרים לתת לו כסף ונשק ולארח אותו אצלם כמנהיג המדינה הערבית החזקה באיזור. אבל זה הדבר הקטן. הדבר הגדול הוא שמאז שנפלה ההחלטה לתמוך בעממי ולזרוק את מובארק לכלבים, נראה שברק אובמה ועוזריו לא מסוגלים לסתום את הפה. מזכיר הבית הלבן אומר שהעם המצרי רוצה <…>. ברק אובמה ומנהיגי המערב מאוכזבים מנאום מובארק. באמת? זה מה שנראה חשוב? מי אתה שתגיד? מה, ארה"ב לא ידעה את זה קודם? חיכיתם עד שהאנשים בכיכר יחטפו כאפות אמיתיות בשביל שאתם לא תחטפו כאפות וירטואליות? לא נתתם לו את האמצעים בהם הוא היכה במתקוממים? באמת, איזה כיף שההמונים הפילו את הבריון הגדול, ועכשיו הבריונים הקטנים יכולים לבעוט בו בלי להפגע באמת.

ישראלים. כצפוי, זמנים קשים עוברים על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (לבינתיים, ועאלק). עיתונאי הוילה, לוחמי צדק וחופש דיבור שכמותם, מדבררים את מערכת הבטחון. ולא את החיילים, אלא את מערכת הבטחון הפוליטית, את האנשים שרוצים שלום ובטחון כמו שחברת אנטי-וירוס רוצה שלא יהיו וירוסים, או כמו שחברת תרופות רוצה שלא יהיו מחלות. והאנשים האלו, שהביאו לכם את גרסת הבמאי ל"בכל דור ודור קמים עלינו" (מצרים, סוריה, פלסטינים, אירן) ממשיכים לתת את הטון ולהזהיר שהשינוי לא לטובתינו (במקרה הטוב). בהאחזות החמאס בסיני (גם הפחדה וגם מורשת מוזיקלית צבאית), האחים המוסלמים, הברחות לרצועת עזה – אלו כולם מושגים שיחזרו הרבה בזמן הקרוב.

קצת מצחיק לקרוא פרשנות **ישראלית** שקוראת למצרים 'דמוקרטיה בחסות הצבא'. במדינה שהמתאם בין אלופים ומעלה לפוליטיקאים (כושלים וחוזרים), שבה דובר צה"ל הוא מין אורקל, שלמרות שנתפס בשקר העיתונאים ממשיכים להתייחס לדבריו כאמת צרופה, מצחיק להצביע על שכאלו בין עיני המצרים. דני דור כתב פעם שהיתרון של אזרח בדיקטטורה הוא שהוא יודע שכל המערכת מסביבו היא שופר השלטון בעוד שאזרחי דמוקרטיות מאמינים שמהדורות החדשות באמת מייצגות איזושהי אמת. בפראפרזה על זה אפשר לומר שהחסרון בלחיות במדינה שמעריצה את הצבא הוא בחוסר היכולת ליטול את הקורה הירוקה-זית הזו (ולא חאקי, תום) מבין העיניים.

מה קורה במצרים? שאלה טובה. אני לא מזרחן או איש מודיעין, אין לי יותר מקורות מידע מאחרים. כל מה שכתוב כאן למטה הוא פרשנות שלי לדברים שקראתי.

אז בוקר אחד קמו אזרחי מצרים והחליטו שנמאס להם מהממשל שלהם, ושכנראה שהוא לא יתחלף בשנים הקרובות, בבחירות. הם גילו, כל אחד בנפרד, שיש עוד כמה אנשים שחושבים כמוהו, ואולי אפשר לעשות עם זה משהו. והם עשו. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

או שעדיין לא. נכון לרגע זה, שום דבר עוד לא סגור. מובארק, הנשיא שאולי הודח, נשא נאום שבו, כמו כל דיקטטור נאור, זרק את האחריות על מישהו אחר וקיבל על עצמו את המשימה של שיקום המדינה. הוא פיטר את הממשלה ומינה ראש ממשלה חדש. והוא עצמו, כמובן, לא מש מילימטר ממקומו.

הנאום התקבל בבוז, ונכון לעכשיו לא נראה שמשהו השתנה. המשטרה משתמשת בתחמושת חיה נגד המפגינים, יש שמועות על חיסולים המוניים של אסירים פוליטיים, חלקים מהצבא עורקים לצד המפגין. בלאגן. והגל הזה, שהחל בתוניסיה, מתפשט. ירדן? לוב? סוריה? מי יודע.

ומכל הצדדים מפרשים. בפארפרזה על דיוויד בואי, אני מקווה שהמצרים האלו, שאתם יורקים עליהם בעודם מנסים לשנות את עולמם, חסינים לעצות שלכם – הם מודעים למדי למה שעובר עליהם. הם יעשו את מה שהם צרכים לעשות, כמו שהם צריכים לעשות, בלי להתחשב במה שזה אומר לגבי ישראל, ארצות הברית או מדינות ערב האחרות.

דיבורים בישראל אומרים שמובארק לא ייפול, שהסיכון הבטחוני שלנו גדל. שהטנקים המצרים רק מחכים לשעוט אלינו דרך סיני. הצבא המצרי נטש את הגבול עם עזה, מה שמאפשר לפלסטינים לעבור פנימה והחוצה, ושמועות על כך שהבדווים בסיני משתלטים על ערים.

בתקשורת ממצבים את הארועים כאיסלמיסטים, כהפיכה של האחים המוסלמים. הדיווחים שאני קורא טוענים אחרת. אפילו אם לאחים המוסלמים יש בסיס חזק, הם לא היחידים שם, הם לא אוחזים במוסדות הכח והם לא יכולים להחליף את השלטון בדיקטטורה משל עצמם, כי שאר השחקנים לא יקבלו את זה. אם הם יעלו לשלטון, הם יצטרכו לרצות את האחרים מבחינה פוליטית. לכל ג'יני יש את האזיקים שלו.

לדעתי ישראל בטוחה לבינתיים. לצבא המצרי, או לאנשי הצבא המצרים, ליתר דיוק, יש דברים אחרים לדאוג להם לפני השנאה התהומית שלהם (אם יש להם כזו) לאויב הציוני מצפון (אם כך הם רואים אותנו). זה לא יפריע, למעשה כבר לא מפריע, לכרוזי הבטחון הישראלי להשתמש באירועים במצבת ההפחדות שעוזרות להם להחזיק אותנו, הישראלים, בהרגשה שכולם נגדנו, כל רגע עומד לקרות משהו נורא וכדאי שכולנו נשמע להוראות.

מה שקורה עכשיו במצרים הוא טוב לכולנו, לא משנה מה יצא ממנו, והוא יכול להיות רע לישראל ולארצות הברית, כישויות.

הוא טוב לנו כי כל משטר דיקטטורי שנופל בהתקוממות עממית הוא דבר טוב לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולאיכות החיים של כולנו. אפילו אם יעלה שם משטר שאינו-יותר-טוב זו עדיין אבן דרך, שמראה שיש צידוק להתקוממויות מסוג זה. ואם זו לא תביא מזור, אולי הבאה כן, או זו שאחריה.

הוא רע לארצות שלנו כי אחרי שנים שמפמפמים לנו שהשלטון הכוחני מובנה לתוך התרבות הערבית-מוסלמית, מסתבר שמדובר בשליט דיקטטורי מהסוג הרגיל, שמשתמש בהרבה כח כדי לשמר את עצמו, ובאנשים, שכמו רוב מי שחשוף לעינויים, ישלים עם הרבה חרא אם הוא יחשוב שזה יקל על מצבו, או שהמשך ההתנגדות יחמיר אותו. עכשיו כשזה קרס, יגידו לנו שמה שיעלה הולך להיות הרבה יותר גרוע, שלאנשים האלו אין אלוהים (מלבד אללה, והם יעשו הכל כדי להביא את שלטונו על כל העולם), ושהיה עדיף לנו לתמוך בשקט בדיקטטור, מאשר לדבר עם האנשים באמת.

מקורות שונים ומשונים מצביעים על כך שהגז המדמיע ששימש את המשטרה הגיע כחלק מסיוע אמריקני. העובדה הזו לכשעצמה היא שולית, אבל האזכור החוזר שלה מצביע על כך שלרבים, כולל להרבה אמריקנים, נמאס ששוב ושוב מסתבר שהממשל, למרות קריאתו לדמוקרטיה, מוצא את עצמו במיטה עם הצד הרע של הסיפור.

בישראל סביר שתשמעו עוד ועוד דברים קודרים על ההתקוממות ועל תוצאותיה. אתם לא חייבים שלא להאמין, אבל מומלץ לשמוע גם קולות אחרים, וגם להקשיב לאנשים בשטח. טוויטר הוכיח את עצמו כבר באירן ובתוניסיה, וגם כאן האנשים עצמם משדרים מהשטח. גם אם לא הצטרפתם, אתם יכולים לקרוא את הציוצים בדרכים אחרות, כמו אתר טוויטר או חיפוש בגוגל. דיקטטורה היא דבר רע אפילו אם היא רק דיקטטורה של מידע מפחיד.

כמה מקורות:

אתר אל ג'זירה באנגלית (מאפשר צפיה בשידורים)

אתר אלערביה באנגלית (מאפשר צפייה בשידורים)

הארון מוגול (שאני מניח שרצחתי את שמו) בהאפינגטון פוסט, על למה ההתקוממות הזו היא לא איסלמיסטית

שריף עבדל קודוס בדמוקרטיה עכשיו, רשמים של מקומי שחזר למצרים

עמוס הראל, שבדרך כלל לא מצטיין באנטי מערכתיות, על כשלון מערכות המודיעין לחזות את הארועים (אפוף בהערכות קודרות לגבי העתיד).

דיווחים בטוויטר:

דנה שונרא וניתאי פרץ מעבירים הרבה דיווחים מהחזית. בציוצים שלהם אפשר למצוא הרבה מקורות מהשטח וממקומות אחרים (נכון לכתיבת שורות אלו יש ציוץ אחד ששגרירות ישראל בעמן פונתה. למרות שאין אישור כדאי לזכור שבטוויטר דיווחו על פינוי השגרירות בקהיר הרבה לפני שישראל הפסיקה להתעקש שלא כך הדבר).

היום מתפרסמת ב-"הארץ" כתבה (תמונת מסך) על עמיקם קימלמן מהוד השרון, שהגיש תביעה נגד המחסומים הללו בעירו מהסיבה הכי פשוטה והכי הגיונית: הם מפריעים לו ללכת איפה שהוא רוצה. או בציטוט: "למה שמישהו ימנע ממני ללכת ברחוב בעיר מגוריי?". אכן, למה?

אז אם להתעלם מהעובדה שאני מסכים עם קימלמן, הסיבה האחורית כנראה קשורה יותר למנטליות שהזכרתי למעלה. אחרי שכולנו גדלנו כאן על האתוס שזהו המקום שבו אף אחד לא ירדוף אותנו, אנחנו מנסים לפרקטל את זה שוב ושוב לתוך החיים שלנו – אם נסגור בחוץ את הדברים הרעים, הם לא יגיעו אלינו. אז אלימות, אונס ושימוש באלכוהול מרקיעים שחקים בקרב מתבגרינו, אבל כל מקרה כזה שמדווח מלווה במילמולי תדהמה של ההורים על איך לא ידענו, הוא כזה ילד טוב. כי גם את גידול הילדים סגרנו בחוץ, השארנו אותם מול הטלוויזיה שתלמד אותם איך לחיות. אלו הפירות. נושא גדוש בפני עצמו.

שני דברים חיוביים שאני יודע לגבי מה שכתבתי למעלה.

האחד, זה שיש גם אחרת. מישהו שאני מכיר בקרית אונו סיפר לי שאחת הדרכים של ההורים להתמודד עם עליית כמות בני הנוער השיכורים היא סיירות לילה של הורים. הייתי רוצה להאמין שהם מדברים עם הנערים ומשכנעים אותם להפסיק, אבל מתוך תודעת מציאות אני מוכן גם להסתפק בזה שיגררו אותם הביתה בוכים וצווחים, להתחיל טיפול משפחתי.

השני הוא שלפי הכתבה, עמיקם קימלמן זכה במשפט והעיר תסיר את המחסומים הפיראטיים, ופסק הדין הזה תקדימי לגבי ישובים אחרים (גם כאן, הייתי שמח אם ארסוף וה-YOO היו נופלים ראשונים, אבל הם בטח יקנו מישהו שיבטיח שזה לא יקרה). אם זה יגיע לידי ביצוע, אולי סוף סוף אנשים יתחילו להתמודד עם מה שלא מוצא חן בעיניהם במקום לעצום עיניים ולקוות שזה ילך.