על אריות, תותים וחופש

ייתכן שקוראים שאינם הורים לילדים בני יומם לא ייתחברו לפוסט הזה. סביר שאני, עד לפני שנתיים, הייתי פוסח עליו גם כן. אבל גם אתם מוזמנים להמשיך לקרוא, ואולי יעניין גם לכם.

ב"הארץ" מתפרסם היום מאמר בשם "אך הסוף היה מדהים: מדוע הורים מצנזרים ספרי ילדים" (ההפנייה מהאתר הראשי עם כותרת שונה: “האריה שאהב תות כבר לא טיפש") של לימור גל, שמדבר על סיפרי וסיפורי ילדים שנכתבו לפני זמן רב, והורים רבים עדיין מקריאים אותם לילדיהם, אך משנים מילים מסויימות או ביטויים מסויימים (או שמשמיטים קטעים) שלא מתאימים לרוח התקופה. כך, “ילדה לא טובה" הופכת ל"ילדה שובבה" ב"ויהי ערב" של פניה ברנשטיין, “אך הסוף היה מבהיל" הופך ל"אך הסוף היה מדהים" ב"פילפילון" של מרדכי זעירא, “מה את מקשקשת יעל" מ"הבית של יעל" של מרים רות מושמט לגמרי, וב"האריה שאהב תות" המילה "טיפש" (“כבר לא מתנהג כמו טיפש") מוחלפת ב"עיקש" או "פשפש". כל אלו ציטוטים מהכתבה.

את ההתנהגות הזו אני מכיר כבר מחברים שלנו, שמגדלים ילד גדול מאיה ב-8 חודשים. שם נתקלתי בתופעת פילפילון, כש“פילפילון נבהל מאוד" הפך ל"פילפילון שמח מאוד" מאותן סיבות. אכן, אם להקשיב לשיר, ילד (פילפילון) שלא מצליח במשהו ואז נבהל מאוד כי אבא מגיע הביתה מעורר שאלות מאוד קשות, אבל זוהי המציאות. אני אישית לא מתחבר לגישה הזו, כי זה נראה לי ייפוי מציאות שלא מחזיק מים, כמו "לרדת בגדול" בין כל הפרסומות לאוכל ותכניות בישול, או "משפחת חורגת" של אלון גל, בים של פרסומות ותכניות שרק קוראות לך לבזבז. עלים ותאנים עולים לי בראש. אחרי הכל, מספיק שהילד ייצפה פעם אחת בערוץ הילדים או יקשיב לרדיו וישמע פניני עבר כגון "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" (לפריז אאוט או לפיתוי מהיר?) בשביל שכל הכסות המתקתקה הזו תמחק. אחרי הכל, האלימות לא נעלמה. היא פשוט הפכה למשהו שלא מדברים עליו.

אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על האריה שאהב תות.

אנחנו מקריאים לאיה ספרים כמעט מגיל אפס, לפני השינה וגם ככה סתם, ויצא לי להחשף להרבה ספרים, בעברית ובאנגלית, חדשים וישנים. ישנם ספרים שמתארים משהו אבסטרקטי, כמו "brown bear, brown bear, what do you see?” של ביל מרטין ג'וניור, שעובר סדרה של חיות ושואל כל אחת מהן מה היא רואה (והיא רואה את הבאה), אחרים מתארים סיפור דמיוני, שניכרים בו עוגנים מציאותיים. למשל "איילת מטיילת" של רינת הופר, שמתאר ילדה שהולכת בשביל ופוגשת חיות שמבקשות ממנה טרמפ, והיא מסיימת את הטיול בביתה, עם חיפושית בכיס, ציפור על הראש, ג'ירף על האף ועוד. למרות שהתסריט רחוק מן המציאות, אפשר לשמוע את האמא שיושבת ליד מיטת ילדתה וממציאה את הסיפור לפני השינה, כשכל ערב הן מוצאות חיות חדשות שירכבו על איילת במקומות שונים, והילדה מתגלגלת מצחוק עם כל צירוף חדש (לפחות, ככה אני מדמיין את זה).

ויש שנצמדים יותר למציאות, כמו "ברכבת יושבת ארנבת" של טובה שינברג, שמתאר משחק של ילדה, שמסדרת כסאות בצורת רכבת ולוקחת חבורת בובות לטיול, או "את זה" של נירה הראל שמתאר נסיון של אב לתת לבנו את מה שהוא רוצה בלי לדעת מה זה (את זה!). הפשטות והחרוזים הכפויים לעיתים (“אבא אומר בבקשה / ומביא בובת נחש חדשה") גורמים לי לחשוב שכל הרצף קרה כפי שסופר (והתופעה, סביר להניח שמוכרת לכל הורה צעיר).

"האריה שאהב תות" של תרצה אתר שייך לז'אנר הזה. למרות שמסופר על אריה, שחי ביער, קל מאוד להבין שלא מדובר בסיפור חיות. האריה רוצה לאכול תות (“לא בשר ולא גבינה…לא דיסה ולא קקאו") ואמו אומרת לו שאין להם תות (עד כאן הגיוני), כי ביער שלהם יש רק "פטל, שזיפים, סיגליות (?)…אורז, צ'יפס (??) קבב (???)”. האריה לא מקבל את ההסברים וממשיך לבכות. עד כאן, נשמע כמו תסריט קלאסי של ילד שרוצה משהו שאין (או שהוריו לא רוצים לתת לו) ומנדנד על זה שוב ושוב.

(זהירות, ספויילר!) ואז, מזדמנת לאריה הזדמנות לאכול תות והוא טועם אותו ואוכל עוד ועוד עד שהוא מגיע למסקנה שתות זה פויה והוא בכלל לא אוהב תות.

כאן, לדעתי, מגיעה נקודת המפתח, הפאנץ' ליין או מוסר ההשכל (בחר/י). הפסקה הבאה מבהירה שמאז הוא אוכל רק מה שאמו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש (ההדגשות שלי). ההחלפה של ה"טיפש" כאן חסרת משמעות כמו החלפת המילה fuck באות F באנגלית (למשל הביטוי הנקי והמשפחתי mother F-er). לקרוא למישהו "טיפש" לא מקובל כי סביר יותר שיקראו לו "דפוק", “בן זונה", "מנייק" או דברים אחרים, שסביר שהילד יישמע עוד לפני שידע לומר "אמא".

מצד שני, המטרה של כל הסיפור היא לחנך ילדים שלא לשאוף למה שאין להם, ולהקשיב תמיד להורים שלהם שאומרים להם מה לעשות (אחרי הכל, גם אם ימרדו יגלו שהוריהם צדקו מלכתחילה). המונח "טיפש" מקומם אותי כאן לא בגלל המילה הלא-יפה, אלא כי הוא מצייר לי תמונה של ילד שמתאר להורה תסריט, דימיוני אולי, של מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, וההורה משיב ב"אל תהיה כזה טיפש". האפשרות הזו, שמוצגת בספר, מסוכנת גם להורים, שחושבים שבגלל שהם ילדו את ילדם הם יודעים יותר טוב ממנו מה הוא רוצה או צריך, וגם לילדים, שקולטים מתוך הסיפור שלרצות משהו שאמא שלך אמרה שאין ממנו, זה להיות סתם טיפש (או עיקש, או פשפש).

אני אישית מעדיף שהילדה שלי תקשיב לי, תחליט אם מה שאמרתי הגיוני או לא ותלך עם מה שהיא רוצה. זה נכון בגיל שנתיים כמו בגיל 16 או 27. אמנם, סביר שבשני הגילאים הראשונים התנגדות שכזו תגרור עימות ואולי סנקציות, אבל זה המחיר שאני מוכן לשלם, גם בשבילה (ואני יודע שאני כותב את זה בסיטואציה רגועה, כשהיא ישנה את שנת הצהריים). אני לא יודע אם אני רוצה שהיא תקרא את זה לפני גיל 27 (ואם את קוראת את זה, איה, תשכחי מזה ואל תהיי טיפשה), אבל אני רוצה שהיא תדע שמותר לה לשאוף לדברים גם אם אני חושב שהם לא נכונים, ושהתנסות, גם אם כושלת, היא דרך מצויינת לפתח הבנה ותודעה. כמו שאמר שודד הקברים עלום השם לאינדיאנה ג'ונס הצעיר: הפסדת היום, ילד, אבל זה לא אומר שאתה צריך לאהוב את זה. לגזור ולשמור.

צילומסך

עוד בנושא:

מיץ פטל באופן טבעי

אנחנו באמת מגינים על הילדים שלנו ככה?

 

עדכון:

נתאי הבלוג "הרהורים של אבא" קרא את הכתוב ופרסם התייחסות. כתבתי שם מעין המשך, או פרשנות לעצמי, וחשבתי להוסיף אותה גם כאן. מוזמנים לקרוא את שלו ולחזור:

אני רוצה להבהיר כאן, ורק בגלל שלי לא כל כך ברור אם בסוף אתה תומך במה שכתבתי או מזהה אותו עם הגישה שטוענת שהילד יודע הכי טוב ולכן אסור לחנך אותו אלא לתת לו יד חופשית.
ובכן – אני לא. אני חושב שהרעות החולות שאנחנו רואים היום בקרב מתבגרי 10-15 השנים האחרונות נובעות מהגישה הזו – היחס למורים, האלימות וכולי. כולן מעידות על חוסר הפנמה של נורמות חברתיות (שאולי אינן נכונות אבסולוטית, אבל הן החברה שהילדים האלו גדלו לתוכה), שלדעתי נובע ממנטליות ילדותית שלא שויפה על ידי הכוונה. אני משתדל לכוון את הילדה שלי כמה שיותר, להראות לה איך מתנהגים ואם יש צורך, גם להסב אותה בכח, סמכותי או פיזי, מדברים שהיא, ממרום 1.5 שנותיה, לא מסכימה איתי עליהם.
אבל הגישה הספציפית ב"אריה" לא נכונה. האמא אומרת שאין תות, למרות שברור בהמשך הסיפור שיש, במרחק טיול ילדים, די הרבה. אין הסבר למה היא לא רוצה להשיג לבנה קצת. (והאמת, שגם אם הייתה אומרת שאריות לא אמורים לאכול תות, זה קצת עלוב כשהיא מציעה לו צ'יפס וקבב). האריה לא מורד בהוריו, או עושה מה שבא לו. אחרי הכל, אף אחד לא אמר שאסור לו לאכול. הוא נתקל באפשרות, ניסה והגיע בעצמו למסקנה שהוא לא אוהב. והתגובה היא – אתה רואה, סתם היית טיפש.
תגובה כזו, לדעתי, מעליבה ומסרסת את הילד, ונותנת להורה כלי נשק עוצמתי נגד הילד כל פעם שהוא לא מסכים עם משהו בלי סיבה מובנת, אפילו לו עצמו (אולי גם לו קראו טיפש כשהיה ילד). זה שגוי.
מותר להסביר לילדים, בלשון של מבוגר, למה אסור להם לעשות משהו. זה לא דיון, ואפשר אחרי פעם אחת לחתוך את זה תוך הפעלת סמכות. המילים ישארו אי שם בזכרון של הילד עד לתקופה שבה הוא יוכל לפענח אותן, ואולי עדיין לא להסכים.
בסיפור הזה, אני לא רואה איך אפשר לצאת מזה ככה. השימוש המבודח במאכלי בני אדם בתור אוכל לגיטימי קצת מוריד את האפשרות של "זה לא אוכל של אריות", ואני לא מצליח לחשוב, באמת לא, מה הייתה הסיבה האמיתית של האם (וכנראה שהיא לא הייתה קרדינלית, שכן היא מתייחסת להתנסות של בנה בשוויון נפש, ואפילו בשמחה, כי הוא כבר לא "מתנהג כמו טיפש"). בעייה.

על הסודיות

בסוף השבוע האחרון היכתה שוב ויקיליקס את הדיפלומטיה העולמית ושחררה לידיעת הכל מסמכים ומברקים אמריקנים רשמיים, אליה וממנה אל מדינות אחרות. כמות המידע ששוחרר היא עצומה, ורסיסי מידע חדשים עדיין מתגלים בתוכם, כמעט שבוע אחרי.
לצערי, סף הסבלנות שלי לקרוא מסמכים רשמיים באנגלית די נמוך, ואני חייב להסתמך על דיווחים ממקומות שונים על המידע. אבל רציתי לומר משהו על החשיפה עצמה ותגובת הציבור, או, נכון יותר – חוסר התגובה.

סודיות היא כלי נשק שנמצא בשימוש בשני סוגי מקרים: סוג 1, כאשר מדובר במבצעים מול אויב (צבאיים/אנטי התקפיים/התקפיים בדרך כלל, אבל לא תמיד) ויש צורך להסתיר את המידע כדי למנוע מהאויב להתגונן; וסוג 2 – להסתיר מעשים שיש מי שחושב שעלול להפגע מהחשיפה שלהם (לאו דווקא פגיעה פיזית). וזה כולל מעשים של מדינות (למרות שאין כזה דבר, ומעשים של מדינות הם בסופו של דבר מעשים של אנשים שהחליטו ואישרו) שנעשו כדי להשיג מטרה, לכאורה ראויה, באמצעים שלכאורה אינם כאלו.

על חשיבות הסודיות הצבאים ניתן להתווכח, אבל דבר אחד ברור – המבצעיות שבדבר רלוונטית רק אפריורית. אחרי ביצוע הפעולה המשמעות היחידה לסודיות היא אולי חזרה על אותה פעולה, במקרה והאויב עדיין לא מבין איך זה קרה. סיכויים קלושים. אחרי הביצוע, הסודיות הזו הופכת לסוג 2 – אותה סודיות שבאה להגן על אנשים מפני תביעה משפטית, פעולות נקם או פשוט בושה.

חשיבות הסודיות מסוג 2, לעומת זאת, אמורה להיות יותר שנויה במחלוקת. סודיות שאמורה להגן על מבצע הפעולה מפני מבוכה היא התשובה להיווצרות המוסר המדיני וחוקי מוסר למיניהם (חוקי מלחמה, זכויות אדם) – היא מאפשרת להפר הסכמות שהובעו על ידי המדינה בריש גלי, ולהמשיך לפעול בצורה שמפירה את 'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך' בחסות הגנות פוליטיות ודיפלומטיות.

הסודיות הזו היא בעייתית, בלשון המעטה. אפילו אם נקבל את ההנחה שלעיתים מותר לבצע מעשים נוראים כדי לקדם מטרה ראויה (ובאופן מקרי, ההבנה הזו היא תמיד לגבי מקרים שבהם הצד ה'מבין' הוא גם הצד המבצע. אף אחד במערב לא היה מקבל את ההנחה שהטלת פצצת אטום על ניו יורק הייתה כדאית אם הייתה מסיימת את המלחמה, אפילו בנצחון בעלות הברית), הרי שהסודיות, בהגדרתה, לא מאפשרת לבדוק האם מושא ההסתרה אכן ראוי מספיק כדי שיסתירו אותו. שותפי הסוד הם מעטים ובדרך כלל מעורבים, בדרך זו או אחרת, במעשה עצמו ולרוב ניתן להניח כי מהימנותם מוטלת בספק – בין בגלל מעורבות ישירה ובין בגלל פנקסנות וחשבונאות – במקרה הבא שיעמוד למבחן הסודיות יתכן כי העושים והשופטים יחליפו תפקידים, ועדיף שלא להרגיז תליינים לעתיד.

כיון שרוב המעשים האלו נעשים בחברה סגורה – הממשל, חברי הכנסת, הצבא, המוסד לתפקידים מיוחדים ושירות הבטחון הכללי מורכבים מאותם אנשים לרוב, וחברים חדשים שמובאים בסוד העיניינים כל כך שמחים שהתקבלו למועדון, שהם מקבלים בלי עוררין את מדיניות המועדון האקסקלוסיבי – הציבור צריך לברך על כל בדל מידע שזולג לו החוצה, כל פרור שמגיע לעיתונאי כלשהו, שעדיין לא נפל למלכודת הדבש של 'עדיף לא לריב עם מושאי הסיקור'.

ולא כך. הדיון העיקרי שמתנהל עכשיו אינו על הדברים שפורסמו, אלא על הפרסום עצמו, על ויקיליקס, על אישום באונס נגד ג'וליאן אסאנג' – מייסד ויקיליקס והאיש המזוהה ביותר עם המושג, ולא נמצא תובע מקומי שיאמר 'יש כאן האשמות חמורות ואולי כדאי לחקור אותן'. ואולי זה עוד יבוא. מי יודע.

דובר הבית הלבן גיבס הגיב לקריאתו של אסאנג' להתפטרותה של הילארי קלינטון על אם יתברר שאכן ביקשה משגרירי ארה"ב לעסוק בריגול ב:'מדוע עלינו להתחשב בדעתו של איש אחד?'. צודק. הבעייה הגדולה היא שאכן הדרישה היא של איש אחד. אין הפגנות ענק מול הבית הלבן בקריאות 'לא רוצים שינהלו את המדינה שלנו כך'. להפך – סביר שגם אוסטרליה, שמנסה להתחנף לארה"ב ולמצוא דרך לעגל את אחד הריבועים החוקיים שלה ולעצור את אסאנג', נפגעה גם היא מהפעולות שנחשפו.

ציטוט שמיוחס לבנג'מין פרנקלין אומר שעם שמוכן לוותר על מקצת מחרויותיו כדי לקבל קצת בטחון, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. אם נקבל את העובדה שמידע וידיעתו הם חירות, הרי שהמצב הזה הולך וגובר בחלקי העולם המערבי, עם אנשים שמוכנים שייענו אחרים, כל זמן שלא יספרו לנו על זה (ולפעמים אפילו לא זה). ההכחשה העצמית הזו, שלא נדע מה עושים בשמנו, פורסת מטריה רחבה שתחתיה מלבלבת שחיתות, קידום עצמי על חשבון אינטרסים ציבוריים, בטלות בתפקיד ועוד.

בשנות השבעים, חקירת פריצה לבית המפלגה הדמוקרטית (בנין ווטרגייט) כדי להתקין מכשירי ציתות הובילה להתפטרות נשיא ארה"ב. והיום, הדרישה משרת החוץ להתפטר כיון שקראה לשגריריה לרגל אחרי מדינות ידידות היא דרישה של איש אחד. כמו שאמר סחרוף: כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו.

ויקיליקס היא אור באפילה. היא אחד הסימנים השפויים האחרונים שנשארו לנו, אור בודד בחושך ההולך ומתעבה.החושך שמקודם בידי אותו גוף עלום של אנשים, שחושב, כמו קולונל ג'סופ, שאין לו זמן או צורך להסביר את עצמו לאדם שישן ומתעורר תחת שמיכת הבטחון שהם מספקים לו, ואז מעז לפקפק בדרכים בהן הם מספקים אותה. הגוף הזה מעדיף שנגיד תודה, נסתום וניתן לו לעשות מה שהוא רוצה. ואם אנחנו לא רוצים לדעת – יותר טוב.

ורשות הדיבור לעוד נשיא לשעבר, ג'ון קנדי:

 

הם לעולם לא חוזרים

סרן ניק בלע שוב, וגילה שוב שגרונו יבש.

הקפטן נאם על הדוכן, כהרגלו מדי שבוע. רק שלא כמדי שבוע, הפעם סרן ניק עמד לדבר. ברשות, ואפילו בהזמנה, אבל הדברים שעמד לומר, ובכן, הוא העדיף שלא לחשוב עליהם כעת.

הוא כבר חשב עליהם הרבה. מספיק, אפילו. מאז שגילה את התבנית, הוא לא הפסיק לראות אותה חוזרת, שוב ושוב. הוא כבר ידע מראש מה עומד לקרות בכל פעם.

“…הספינה הטובה ביותר בצי, עם הצוות הטוב ביותר בצי!” קולו של הקפטן היה שקט וזורם, כמו דבש. כמו תמיד. לא סתם הוא נחשב לקפטן הטוב של כל הזמנים, לא סתם אנשים הלכו אחריו באש ובמים. ולא סתם הם לא ראו את הדברים. סרן ניק נאלץ להזכיר לעצמו לנשום מדי פעם.

“אבל לא הכל מושלם" המשיך הקפטן, "במשך הזמן נתקלנו באתגרים קשים, איבדנו אנשים. סרן ניק ערך בחודשים האחרונים סקירה של הארועים שעברו עלינו בנסיון להסיק מסקנות ולקחים, וביקשתי ממנו הערב לדבר קצת על ממצאי הביניים. סרן ניק?”

סרן ניק התרומם באיטיות. הרגע הגיע.

“אכן, כפי שתאר הקפטן, בחודשים האחרונים עברתי על דיווחי השטח של כל המשלחות שיצאו מהספינה, קראתי את יומני הקצינים הבכירים הנוגעים לדבר ואת יומן המחשב לארועים הנידונים. מספר טעויות אסטרטגיות נעשו לאורך זמן ותוקנו, אבל לא עליהן רציתי לדבר הערב, אלא על התנהגות מסויימת של הדברים, שביני לבין עצמי כיניתי בשם 'התבנית'. לאחר שגיליתי את התבנית היו מספר התקלויות ומשימות שטח נוספות, והזדמן לי לבדוק את כוחה הניבויי של התבנית. ולצערי, אני יכול לומר שהתבנית חזרה על עצמה בכל פעם”.

הוא הרים את כוס המים לפיו. תרגיל עלוב במשיכת-זמן.

"ניתן לחלק את חבריה כל משלחת שטח שיצאה עד כה לשתי קבוצות: הראשונה כוללת את הקצונה הבכירה: הקפטן, קצין המדע, הרופא הראשי, קצין המנועים, הנווט הראשי והטייס הראשי. הקבוצה השנייה היא כל מי שלא משתייך לקבוצה הראשונה. כל משלחת מכילה תמיד נציגים משתי הקבוצות, עם רוב לנציגי הקבוצה הראשונה. ותחת הגדרה זו, התבנית היא: כל מי שיצא למשימה ושייך לקבוצה הראשונה, תמיד חזר בריא ושלום, להוציא חבורות קלות. כל אלו שיצאו למשימה ושייכים לקבוצה השנייה", הוא נשם נשימה עמוקה "מעולם לא חזרו".

השקט בחדר היה סמיך, וסרן ניק הרגיש כאילו שאוזניו מלאות מים. עשרות זוגות עיניים היו נעוצות בו.

“כלומר", המשיך, “ניתן לומר בוודאות סטטיסטית שעד היום, כל מי שיצא למשימה איתך, קפטן, או עם כל אחד מהקצונה הבכירה, נהרג, למרות שבממוצע, לכל משלחת יצאו 4 קצינים בכירים ואיש צוות אחד. אתה, קפטן, יצאת כמעט לכל משימה ושבת בשלום. ואילו כל מי שיצא איתך – לא. שדבר כזה יקרה - " מבטו של סרן ניק נדד לשבריר שנייה אל קצין המדע, “זה לא הגיוני".

“אני רוצה להדגיש שאין כאן טענה כנגד איש מהקצונה הבכירה. בכל משימה הם עשו מעל ומעבר עבור הצלחת המשימה ובטיחות האנשים. אבל הסטטיסטיקה הזו משתמרת תמיד: מי שיוצא למשימות ואינו חלק מהקצונה הבכירה – לא חוזר".

סרן ניק לא ציפה שהשקט ישבר בקרובו. הקפטן נראה חיוור, אבל שמר על הבעתו הבוטחת, כתמיד.

“ממצא נוסף שמצאתי" – הקפטן זקף את ראשו ונעל את מבטו עם זה של סרן ניק - “הוא שאותם אנשים שיוצאים למשימות האלו ולא חוזרים כמעט ואינם קיימים. לאחר שגיליתי את התבנית התחלתי לחרוד לקראת היום בו אני או מישהו ממכרי יקרא למשימה, אך זה מעולם לא קרה. ולא רק לי – לאיש מהאנשים שהלכו לא היה חבר טוב או איש משפחה שיתאבל עליהם. למעט רישומי המחשב, לא היה איש שזכר אותם עד לרגע לפני המשימה. ממש כאילו שהופיעו על הספינה רגע לפני".

מערכת הכריזה צפצפה. ואחריה קרא קול "קפטן, מפקדת הצי מבקשת לפתוח מולך ערוץ תקשורת. האדמירל על הקו".

הקפטן קם לצאת. תוך כדי כך, רכן אליו קצין המדע ולחש "קפטן, יש משהו במה שהוא אומר. למעשה, בדקתי את אמיתות המידע שלו ואין שום יסוד לוגי להניח שהוא טועה או משקר".

הקפטן השלים את המעבר לעמידה, זרק "המשיכו בלעדי" ויצא מהחדר. לאורך כל הדרך וגם אחרי שכבר היה בחוץ, לא היה נראה כי השקט עומד להשבר. בחדר התקשורת כבר הופיע האדמירל על הקיר.

“קפטן".

“אדמירל".

“קפטן, אני איש בשורות ומעולם לא ידעתי ללכת סחור סחור. אתם חוזרים הביתה. המשימה שלכם נגמרה".

“נגמרה? הרי המשימה הזו הוכרזה כמשימה מתמשכת”.

“המשימה עצמה אכן נמשכת, אבל לא בשבילכם. צוות חדש נבחר להחליף אתכם".

הקפטן מאוד רצה לשבת, אבל גם אם היה כסא בחדר – אין זה מכובד לשבת בשיחה עם האדמירל. הוא נשען על לוח הכפתורים שמולו כדי לייצב את עצמו, והעמיד פנים כאילו הוא מסובב כפתור או שניים.

“אני לא מבין. איך החלטה כל כך גדולה נופלת בלי שיהיה לי חלק בה?”

“ישנו פרוטוקול מסוים, מספר NCC1701-6-3-1969. הפרוטוקול הזה, שאני בטוח שאתה מכיר, מדבר על נסיבות בהן הצוות והספינה שלו חודלים באופן מיידי מהמשימה עליה הם מופקדים. אחד הסעיפים בפרוטוקול הוא סעיף a87 – ידיעה. הצוות שלך יודע, קפטן, ולכן לא יוכל לתפקד עוד. המידע שהעביר סרן ניק מהווה נקודת מפנה".

למרות שעברו רק מספר דקות מאז הכינוס, סרן ניק והתבנית שלו, שניות ארוכות עברו עד הקפטן הבין על מה מדבר האדמירל.

“אבל איך..”

“אנחנו יודעים? לא סתם קיים פרוטוקול סביב ארועים מסוג זה. המידע שהעביר סרן ניק לצוות נגע ביסודות הקיום שלנו, המציאות שלנו, וככזה – יש לו את הפוטנציאל להפעיל ארועים ברמות מציאות שונות.

אתה מבין, קפטן, מה שסרן ניק סיפר לך ולצוות – זו אמת. מבנה המציאות לגבי הספינה שלך מחייב אותך, את קצין המדע, הרופא ועוד כמה קצינים להשאר בחיים. ניתן לומר שכל זמן שאתם נמצאים במשימה – אינכם יכולים למות. זכורה לי פעם אחת שקצין המדע מת" – הקפטן זכר גם הוא, זכר היטב. "צרכי הרוב חשובים יותר מצרכי המיעוט, או היחיד" היו מילותיו האחרונות של קצין המדע כשנפרד ממנו בדמעות - “וכולנו נחרדנו מההשלכות, רק כדי לגלות שתודעתו השתמרה וגופתו חזרה לחיים באותו ניסוי כושל… אני בטוח שאינני צריך להזכיר לך". הוא צדק.

“לעומת זאת, אנחנו יודעים כי בכל משלחת שתצא לשטח, ימותו כל מי שאינם נמנים על קבוצת הקצינים. זה הכרח מסוים כדי לשמור על איזון עם ה-אלמותיות, אם נקרא לה כך – שלכם.

וכל זה קפטן, כל המבנה המפואר של ספינת החלל הראשית של הצי, מסעותיה וקורותיה, נשען על חוסר ידיעה שלכם ושל הצוות לגבי הסטטיסטיקה המשונה הזו. ופרוטוקול הפרישה שהזכרתי הופעל כיון שחוסר הידיעה הזה נשבר".

“ומה יהיה על הגבולות? מי יסייר וימנע הסתננויות?”

“התכוננו ליום הזה, קפטן. דגם D כבר בנוי, והצוות שלו כבר מאומן. הכר את המחליף שלך. וקפטן – אני רוצה לציין שלמרות שחוסר הידיעה נפרץ לגביך ולגבי צוותך, הרי שהסודיות של המידע עדיין מחייבת אותך".

הדלת מאחורי האדמירל נפתחה, ואדם זר נכנס לחדר. הוא נראה מבוגר, ומעט השיער שהקיף את ראשו היה אפור. דרגות הקפטן שלו בהקו.

“אני רואה שגם שיניתם את המדים".

“אכן. אנחנו מנסים להתרענן מדי פעם, וההחלפה הזו היא הזדמנות טובה".

“ומה עלינו? מה על הצוות שלי?”

“סיימתם את תפקידכם, קפטן. ובצורה מפוארת למדי, הייתי אומר. עליתם על כל ציפיות ההצלחה שלנו, מקומכם בהיסטוריה מובטח ואתם יכולים לעשות כל שתרצו. אני מבטיח לכם שלא תחסרו כלום. עלי לסיים כעת, קפטן. חשב מסלול חזרה ועלה עליו, כפי שאנחנו נוהגים לומר. דגם D מיועד לצאת לדרך בקרוב, אבל משימתכם כבר הסתיימה". המסך החשיך לרגע, ואז הואר בסמל הצי.

הקפטן נותר שותק מול הלוגו המסתובב. אלפי זכרונות חלפו בראשו - מקומות רחוקים, גזעים ותרבויות שפגש, מקומות אקזוטיים שהיה איש הצי הראשון לדרוך בהם והנשים, אח, כל הנשים האלו, שתמיד נמשכו אליו כמו לאל. כל זה נגמר. עוד מסע אחד קצר הביתה, וזהו. אל דפי ההסטוריה. הוא הרגיש קצת מסוחרר. הוא הרגיש אבוד.

“לעזאזל,” אמר לעצמו, “אני הולך לפתוח סוכנות נסיעות".

הפנייה

פוסט חשוב ומצוין של תום. ומי שעוד לא מכיר את תום – תכירו, זה תום.

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=12160684

על תבונה ורגישות

במסגרת מועדון הסרט הגרוע, הלכנו הערב לראות את הסרט האחרון של סטאלון, העונה באנגלית לשם The Expendables.

אי אפשר להתחיל לדבר על הסרט הזה בלי לומר שהוא סרט גרוע. מה זה גרוע. גרוע כמו הכי גרוע שיכול להיות. אני לא יודע אם לומר שבאנו עם ציפיות נמוכות ברצפה או שבאנו עם ציפיות מאוד גבוהות שהסרט יהיה גרוע, אבל לאיזה כיון שלא ניקח את זה, הסרט לא אכזב. מבחינת הגריעות שלו.

ועכשיו, אחרי שאמרנו את זה, אפשר להתחיל לדבר על הסרט. כי מי שגדל על סרטי פעולה גרועים, שהרעים בהם הם הכי רעים שאפשר, שאם הם רואים זקנה מנסה לחצות את הכביש הם יתנו לה לעבור רק בשביל שיוכלו לנסוע אחריה על המדרכה ולהפוך בדרך את דוכן הפירות של הילד העני והיחף; שהטובים הם לוחמים חזקים ואמיצים, שיודעים לחטוף מכות כמו גדוד של סטטיסטים של הרעים, מהסוג שכל אחת הורגת סטטיסט, ואז לקום, להרים את הרע הראשי (שהוא ממש ממש רע, ולבוש ממש טוב. ומה שמעניין אותו זה אך ורק כסף) ולנעוץ אותו על צינור שבור שבמקרה בולט שם מהרצפה; מי שגדל על סרטים שכאלו יראה שהסרט הזה הוא כולו הומאז' אחד גדול לז'אנר שבו הקונפליקט המקסימלי היה משהו שנשאר מוויאטנם (או מבוסניה במקרה הזה. וויאטנם זה פאסה), שבו ברור שיהיו מכות ופיצוצים כמו שצה"ל יודע לעשות כשתאריך התפוגה של התחמושת מגיע.

הומאז', כיון שסטאלון (שהוא גם הבמאי כאן) לא פספס שום קלישאה בדרך לקלישאה הבאה. החל מהמכוניות שנוסעות דרך זכוכיות, מחסניות שלא נגמרות וסכינים מעופפות של מחטיאות. דרך טובים שלא מתים (עד כדי אבסורד, בסצינה הסוגרת) ורעים שלא מפסיקים למות. ועד משפטי המחץ הקצרצרים המהווים את התחליף לדיאלוג, ומופיעים לפני כמעט כל הרג. ואיך אפשר בלי ההוא שחוזר אחרי חודש לבחורה שהכיר, כדי לגלות שהיא מצאה מישהו חדש כי הוא הלך, לוותר באבירות רק כדי לגלות שהחדש מרביץ לה (או שהיא שמה יותר מדי איפור סביב עין אחת), לכסח לחדש את הצורה (ולחברים שלו גם) ולנסוע משם על האופנוע, עם הבחורה מאחור.

אבל הגדולה האמיתית של הסרט היא הליהוק. סטאלון הצליח לשכנע את כל מי שעשה אי פעם סרטים כאלו (ועדיין חי) להשתתף אצלו, אם בתפקיד ואם כאורח. ומעבר להרגשה הלא נעימה שאנשי שרירים לא מזדקנים יפה, מדובר בצומת ענקי. סטאלון ודולף לובסבהבהסהנסהדגרן בתפקידים ראשיים עם ג'ייסון סטאטם הצעיר והענק העונה לשם היוצר-ציפיות סטיב אוסטין. הסצינה בכנסיה היא יצירת מופת משל עצמה: ברוס ויליס בתור האיש שמזמין את העבודה, ומציע אותה לשני יריבים: סטאלון, ולא אחר מאשר ארנולד "קליפורניה" שוורצקכדגכערקהר. וכראוי, נותנת גירסת הפעולה של עופרה וירדנה עימות ראוי עם הקנטות הדדיות והבדיחה המתבקשת על ארני, בעודו צועד אל מחוץ לכנסיה (ולסרט): "מה יש לו?" "הוא רוצה להיות נשיא". דובדבן.

יש דברים שלא צריך לקחת ברצינות מדי, ולא תמיד צריך לראות רק יצירות מופת. זו פלצנות. אם כי, לא בטוח שלא שווה לחכות לגרסה הביתית.

התלבטתי אם לשים אזהרת ספויילר למעלה, אבל זה נראה לי מגוחך. אם בכל זאת הרסתי למישהו – כנראה שלא ראית מספיק סרטים כאלו.

 

עדכון: האח! מסתבר שסטאלון כנראה קרא את הרשומה הזו, ובסרט ההמשך(!) הולכים להשתתף גם ז'אן קלוד (!!) וצ'אק נוריס(!!!!!!!!). האיש יודע בדיוק את מי צריך להביא.

גנב מתסריט של מישהו אחר? איפה אתה חי? הרי כל פריים בסרט הזה הוא קלישאה שחוקה שהופיעה במליון סרטים אחרים. אם כבר, אפשר לפתוח תביעה קולקטיבית בשם כל סרטי הפעולה הגרועים שהיו אי פעם. ויוה ל'אבסורד!

מיחזור מוצרים

בעקבות הפוסט הזה של דובי, רציתי לכתוב על חוויה שלי, בקטנה.

בשכונה שאני גר בה, בסאן חוזה בקליפורניה (וגם בשאר) מאוד מקובל להשאיר דברים שאתה לא צריך יותר ברחוב, לרווחת אחרים (גם בתל אביב נתקלים בזה, לפעמים). ולפני כמה זמן מצאתי ערכת מברגה חשמלית שלמה, עם שלט "חינם" שכזה. לקחתי כי הצטרכתי, אבל כשניסיתי להשתמש גיליתי שזה לא עובד. מת מעבר למה שרופא חובבן שכמוני מסוגל להחיות.

אחרי עוד כמה ימים של שכחה, הוצאתי את המברגה החוצה אל מול ביתי. יום, יומיים והמברגה לא משה ממקומה. ויהי ביום השלישי, וידפוק מישהו לא מוכר על דלת הבית, עם המברגה בידו, ויאמר לי כי שכחתי את המברגה בחוץ ומישהו עלול לגונבה. ואז הבנתי – כשהנחתי את המברגה בחוץ, לא שמתי עליה שלט שמתיר אותה, כגון 'חינם', או 'חופשי' או 'לא עובד, מי שרוצה – מוזמן לקחת'. אנשים שעברו לא לקחו, כי הניחו שמשהו שעומד ברחוב, בלי שום סימן רכוש מזהה, נשכח על ידי בעליו שגר ממול, שייזכר בו במהרה בימינו וישוב אליו.

ולא שחסרו לקוחות – מרגע שהשבתי את המברגה לרחוב על דף שעליו המילה Free, היא נעלמה תוך כמה שעות. כולי תקווה שהיא נמצאת במקום טוב וזוכה ליחס מכבד.

חמימות של "איזה כיף לחיות ככה".

על הפתוח והסגור, חלק 1 – קורי דוקטורו

החלקים הקודמים:

הקדמה

לפני כמה שנים נחשפתי לעולם הפודקאסטים. פודקאסט הוא מעיין בלוג מוקלט, שניתן להוריד ולשמוע על המחשב או על כל מה שתומך בקבצי סאונד (לרוב mp3 או ogg). היתרון הגדול בשמיעה (על פני קריאה) היא היכולת לעשות את זה ביחד עם דברים אחרים, כמו נהיגה לעבודה, אמבטיה של תינוקות בנות שנה (ב-8 ליוני), עבודה בגינה וכולי. התחלתי בלחפש פודקאסט שיעסוק בג'אווה כדי לחזק את היכולת שלי, אבל תוך כדי חיפוש גיליתי שקיימים עולמות שלמים של פודקאסטים. אלו שאני מקשיב להם עוסקים בטכנולוגיה, לינוקס, מדע פופולארי, קונספירציות ודה-קונסטרוקציה ועוד.

אחד מהפודקסטים האלו הוא TWIT – This Week In Tech, של ליאו לה-פורט. ליאו הוא דמות מוכרת בעולם הטכנולוגי, מריץ כבר שנים תכניות אירוח אינטרנטיות שונות עם אנשים מתחומים שונים, תחת המטריה twit.tv. ולמרות שבאיזכור הראשון של קורי דוקטורו נתקלתי אבל עידו קינן, הוא תפס את תשומת הלב שלי כשהתארח אצל ליאו. בשאלה אם לכנות אותו בעברית "דוקטורו" או "דוקטורוב" בחרתי בראשונה. ה-ב' שם בסוף היא w באנגלית (Doctorow) שכמעט ואינה נשמעת. חוץ מזה, לפי עידו, ככה קורי חושב.

דוקטורו הוא סופר מדע בדיוני ואקטיביסט טכנולוגיה (זה ביטוי שלא אומר כלום אבל יוסבר מייד). המדע הבדיוני שלו בדרך כלל לא כולל חלליות ולייזרים, אלא מדבר על הפוליטיקה של הטכנולוגיה. הוא אחד ממקימי הבלוג הטכנולוגי החשוב BoingBoing, נשיא הסניף האירופאי של ה-EFF (שזה electronic frontier foundation, ארגון זכויות-פרט בחלל האלקטרוני) והכתיבה שלו בדרך כלל משקפת את זה – הסיפורים שלו נוגעים בשיתוף וקוד פתוח, שלטון וטכנולוגיה וכיוצא בזה. הוא מציע את כל הספרים שלו להורדה באתר, כולל גרסאות שונות למכשירים אלקטרוניים (קינדל וחבריו) בחינם תחת רשיון פתוח, ומטיף לפתיחות בתוכנה. בתור דוגמה לפועלו ולדרך שבה הוא תומך אפשר לתת את המאמר הזה, העונה לשם "למה אני לא אקנה אייפד (ואני חושב שגם אתם לא צריכים)".

דוקטורו הוא מטיף גדול לטובת פתיחות בקוד ובטכנולוגיה. הטענות שלו סובבות בעיקר סביב מה שאנחנו מפסידים בגלל הסגירות.

יש רמות שונות של פתיחות בקוד, וכל מי שכותב קוד יכול לבחור לעצמו את הרשיון שבו הוא חפץ. GPL ונגזרותיו, למשל,קובעים שמותר לך להשתמש בתוכנה, לשנות ולהפיץ את הגרסא השונה שלך, ולדרוש עליה תשלום, ובתנאי שתפרסם, גם אתה, לפחות את הקוד שמוגן ב-GPL ואת כל השינויים שעשית בו. רשיונות BSD ו-APACHE נותנים לך זכות שימוש מלא בקוד, לעשות בו ככל שעולה על רוחך מבלי לדרוש ממך דבר מלבד לפרסם, ברשיון שלך, את העובדה שאתה משתמש בקוד הזה (ולתת קרדיט למי שכתב את הקוד).

השאלה הראשונה שעולה בראש הישראלי שלי היא "ומה יצא לי מזה”? הרי "יבוא מישהו, יקרא את הקוד שלי, יעתיק אותו ויגנוב לי את השוק", וכנראה שלא רק ישראלים חושבים ככה. אבל זה שהרשיון פתוח לא אומר שאין רשיון ושמותר להעתיק. אפשר לפרסם חלקים, ואפשר להגביל ואפשר הרבה דברים אחרים. בעולם הלינוקס, למשל, יש כמה חברות מאוד רציניות שכותבות ומשחררות מערכת הפעלה. ויש חברות קצת יותר קטנות, שלוקחות את הקוד הזה, מורידות חלקים מסויימים, מוסיפות חלקים אחרים ומוציאות מערכת הפעלה חדשה. אם הן מוצאות באגים, הן מתקנות ומחזירות את התיקונים לחברה הראשונה (הליך שמכונה upstream לרוב). כולם מרוויחים מהתהליך הזה.

"אבל אזכולם מייצרים את אותו דבר ואף אחד לא מרוויח מזה כסף". לא מדויק. אף אחד לא מרוויח המון. Red Hat, חברת הלינוקס הוותיקה, מכניסה רווחים דרך שירותי תמיכה שהיא נותנת. ולמרות שמוזילה (Mozilla) לא מרוויחה כסף על כל פיירפוקס או ת'אנדבירד שאתם מורידים, קשה להגיד שאין לה נוכחות בשוק. פשוט צריך להיות פחות תאב בצע.

ומה יצא לנו מזה? ו"לנו" כאן משמש במובן הרחב של המילה. כי כל אחד מאיתנו רוצה לגאול את האנושות. כל אחד רוצה שבערוב ימיו יוכל להביט אחורה ולומר "אני קידמתי אותנו". אם נמשיך את הדוגמה של לינוקס – בשל העובדה שהמערכת הזו יציבה, מודולרית, פתוחה וחינמית, אחרים יכולים לפתח מוצרים על בסיסה. כמעט כל מודם (ADSL או כבלים), נתב (חוטי או אלחוטי) או כל מוצר שמריץ קוד כלשהו ויעבור לכם תחת הידיים רץ על גרסה מותאמת של לינוקס. וזה לא החינמי שעוושה את אלא הפתוח. היכולת לקחת את הקוד ולהתאים אותו לצרכיך היא אבן יסוד. וזה לא שאין מוצרים שמבוססים על ווינדוס. אבל בעולם שאני מגיע ממנו, מוצר שמבוסס על ווינדוס הוא די קיקיוני (אפילו  אם הוא מוצר טוב).

היכולת שלנו לשתף פעולה ולבנות על כתפי ענקים היא ביסוד המערכת האנושית. לא הגענו למעמדנו הנוכחי כי היינו יותר מהירים מנמרים או יותר חזקים מזאבים, אלא ידענו לשתף פעולה, לחלק תפקידים ולתרום חזרה למעגל השבטי. הצורך שלנו לשמור את היכולות שלנו לעצמנו, להגן על מעשה ידינו ולקבוע חוקים שרירותיים שימנעו יצירה של כל דבר דומה היא יריה ברגל של המין האנושי, לא פחות. זה לא יהרוג אותנו כמו יריה בראש, אבל יגרום לנו להתקדם הרבה יותר לאט ועם הרבה כאב. אותם חוקים שבאו במקור להבטיח את פרנסתו של אדם שעמל על פיתוח מסוים, משמשים היום לשמירת מונופול של חברה מסחרית על נתח שוק מסוים, כדי למקסם את הרווח לרמות אבסורדיות. אם אפל (Apple) הייתה משחררת את העבודה שהיא עשתה בתחום הגרפיקה של ממשקי משתמש, והייתה נותנת את הרשות לפתח אותו הלאה בתנאי שברשיון המשתמש יופיע המשפט "מבוסס על המערכת הגרפית של אפל", האם היינו קרובים יותר או פחות לממשקים שמופיעים בסרט 'דו"ח מיוחד" (Minority Report)?

אגב, אחד הסיפורים של דוקטורו שיצא לי לשמוע היה "Human-Readable", שניתן לתרגם (בצורה די גרועה) ל-"ניתנת לקריאה אנושית". הסיפור מתרחש קצת לתוך העתיד, כאשר רוב הדברים שגורמים טרחה לאנושות נשלטים בידי תהליכים ממוחשבים (להלן 'אלגוריתמים'). נהיגה, למשל, היא אחד מהם. ניווט כמו גם המנעות מפקקים הם אלגוריתמים שמחושבים על ידי מחשבים והוראות כיצד ולאן לנהוג מגיעות לרכב דרך אינטרנט אלחוטי, שנמצא בכל. האלגוריתמים עצמם כבר מזמן הפכו להיות מסובכים מדי להבנה,  ומתוחזקים בידי מיעוט זעיר של אנשים, ככל יכלתם. סיפור המסגרת הוא מאבק בין קבוצת לובי שטוענת שהמצב הזה לא תקין, ושהרשת והאלגוריתמים שרצים עליה ושולטים בחיינו צריכים להיות, כמו שאומר השם, ניתנים לקריאה אנושית, לבין כל השאר, שטוענים שהוויתור הזה שווה והופך את החיים להיות יותר קלים. במהלך הסיפור הרשת נופלת כמה פעמים וכמה גולשי גלים טובעים כי הגלשנים והחליפות שלהם הפסיקו לקבל הכוונה, וכמובן שעולה החשד שרשת שאינה מפוקחת על ידי בני אדם שיודעים להבין איך האלגוריתמים מקבלים את ההחלטות שלהם יכולה להיות מנוצלת לרעה.

אל הרעיון הזה אני אשוב בחלק הבא, שיעסוק בצד האפל של סגירות, דרך דניאל סווארז ו"דימון".

על התלאביביות והמסך

אחד הפטישים (בפה' לא דגושה וצירה, לא אלו של המסמרים) שלי הוא לתכניות ריאליטי נמוכות. אני עוקב אחרי Hell's Kitchen של גורדון רמזי, אבל זה עוד גבוה. Jersey Shores, למשל, היא נמוכה כמו שאני אוהב. אני עדיין משלה את עצמי שאני נמשך לזה בתור אנתרופולוגיה למרות שאני פתוח לרעיון שאולי אני נמשך לזה כמו שאחרים רואים "הישרדות" (למרות שלשם עוד לא שקעתי).

אז היה די ברור לי, מרגע ששמעתי על TLV, שאני לא אוכל להתאפק הרבה זמן. ואכן, בסוף היום התיישבתי והתחלתי.

אני לא הולך לזיין את השכל על הרדידות, או לחם ושעשועים, או להתנשא על משהו או מישהו. וזה לא שאני לא. אני מזדכך, כמו כל אחד אחר, מלראות את האידיוטיזם הזה, המצולם, שבא לספק את עצמו בהקרבה העצמית של האנשים, שיותר ממה שהם אקסביציוניסטים, נראה שהם הפנימו את המסר שטינקרבל העבירה לפני שנים, שהדרך הכי קלה להתפרסם זה להתפשט מול כמה שיותר אנשים. (ראיתם? וזה כשאני לא מתכוון לזיין את השכל).

אני רוצה לדבר על היחס המזלזל של ההפקה בצופים, שמתבטאת בזוויות הצילום. זו מין הכרה כזו שאחריה שום תכנית אירוח לא תשוב להיות מה שהייתה – המודעות בתור צופה, למצלמה. אם המראיין, בגבו למצלמה, מקיש בדלת ואז בשוט הבא, הדלת נפתחת מבפנים ורואים את המראיין מעבר לכתף של המרואיין, אין סיכוי שזה לא מבוים. וזה לא "אין סיכוי" כמו ב-"אחי, אין סיכוי שזה לא סיליקון", זה "אין סיכוי" מתמטי. וסביר שגם אם המצלמה נשארת בחוץ, זו לא הפעם הראשונה שהסצינה הזו צולמה.

כל מי שקרא את זה עכשיו אומר לעצמו "דא, ברור! וזאת נראית לך תובנה?" אבל שאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה שמתם לב לזה.

בתכניות מפגש עושים את זה בשביל לשפר את הזרימה. אי אפשר לעשות את זה טבעי, כי יש מצלמות, תאורה, מיקרופון (בום, למקצוענים)  וצריך לסדר אותם קודם וגם להפעיל אותם בזמן ה-. בקולנוע קוראים לזה Suspension of disbelief (השעיית חוסר האימון), וזו הנכונות לא להגיד "גיח, אין כזה דבר סקייטבורד מעופף" כדי להנות מ"חזרה לעתיד 2".

אבל בתכנית שמציגה את עצמה בתור "ריאליטי", זה קצת יותר קשה.

ניקח לדוגמה את המפגש הראשון עם גבי גזית, בפרק 2 (מי שרוצה לעקוב ואין לו "מוקלט" יכול לעשות את זה באתר של "הוט" *הערה למטה). כשליאור ומנהל התכניות נכנסים למשרד וגבי, ברקע, מנהל "שיחת עבודה" עם מישהו, ואז אומר לו שיש לו אורחים והוא "יחזור אליו אחר כך" – המצלמה מצלמת אותם מבפנים, לפחות מאמצע המשרד. ואם יש מצלמה אז כבר אמרנו – יש צלם, ותאורן, ובום, אבל דבר אחד אין – הפתעה.

וכך, כל פינה, כל התפתחות, כל מילה בתכנית מריחה מבימוי מראש. הבחורות שיוצאות עם ליאור ומתנהגות "טבעי" מול המצלמה, או הבחור שהשיג את הטלפון שלו דרך כרטיס אשראי אבוד, חנה לסלאו שנכנסת במקרה, או נועה תשבי בשיחת סקייפ וידאו (מזל שזה חינם!), או ליבי רן, שזורק, ממש באלתור, את השם של רועי לוי, או החברים של ליאור, שבאים "במקרה" לבקר אותו כשהוא עם בחורה, ומכינים לעצמם ארוחת סנדביצ'ים בסצינה שנראית לקוחה מ"בית החיות" או "האחים בלוז".

הסדרה הזו מתיימרת להאיר על העליבות של החיים האלו, שזכו משום מה להקרא "תל אביביות", של חיפוש משמעות במותגים ובסלבריטיז. גם דרך ההתנהלות הכושלת של "גיבורי" הסדרה, כמו גם דרך שיר הפתיחה ("הנה עיר, הנה אנשים, שיש להם הכל, אבל אין להם מאום"), והיה טוב יותר אם באמת היו מצמידים מצלמה מודעת לסיטואציות ולא מנסים להראות טבעיים כמו אוכף על פרה הולנדית. מגוחכת מכולן היא אחת הסצינות בסופרמרקט, שבין עשרות השוטים ממרחק אפס מתחבא אחד שבו בקבוק פלסטיק מסתיר קצת, כאילו "הם לא רואים אותנו".

זו רשלנות וחובבנות של יוצרי התכנית במקרה הטוב, או זלזול מופגן בקהל שלהם (שאני מתעקש לומר שאינני שייך לו). אם באמת היו רוצים ליצור כאן מראה (כמו mirror, לא כמו look) לבוהמה החדשה מוטב היה אם באמת היו נותנים למשתתפים (מתחרים? יש מנצח?) ליצור את הסיטואציה. בבימוי העלוב והגלוי הזה,  על שלל הידוענים שמשתפים איתו פעולה הם יוצרים את ההפך – האמונה/ידיעה הקונספירטיבית שאין באמת תלאביביות כזו ואין התרחשויות שכאלו. לכל היותר יש כמה אנשים שדגמו מקרה אחד כזה בכל החיים, והרבה אנשים שהיו רוצים לחיות את האשלייה הזו, שמישהו מביים בשבילם. או לפחות כותב על זה…

* הערה לגבי הוט – הייתי אומר את זה לגבי כל חברה גדולה, אבל על אחת כמה וכמה לגבי חברה שמכנה את עצמה חברת אינטרנט – אין דבר פחות ייצוגי מאשר לרכב על הדומיין של חברה אחרת (כלומר, hot.ynet.co.il). זה כמו שהמנכ"ל שלהם ישלח דואר בג'ימייל. ואולי גם זה חלק מהאשלייה.

סמיך ממים

אני עוקב כבר כמה זמן אחרי טרנד הבדיחות הפנימיות באתר "הארץ", במה שקשור בתמונות שמלוות את הכתבות. אמנם עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שנתקלתי בזה, אבל היום בוחר התמונות (או איך שלא קוראים לתפקיד הזה – עורך?) חוזר, ובגדול.

במגזין (טור המאמרים בצד שמאל) מופיעה כתבה על "מנה ראשונה של דם "מלאכותי" הועברה לבדיקות", שעוסקת, כמתבקש, במחקר שמטרתו ייצור תאי דם אדומים באופן מלאכותי, שייפצה על המחסור בתרומות דם.

טרמטידם, טרמטידם...

הרפרנס המתבקש (והמתקבל) הוא כמובן, לסדרת הערפדים (המצויינת לכשעצמה) True Blood. כבר התמונה בעמוד הראשי לקוחה מהסדרה:

דם ניגר כמי נהר...

בתוך הכתבה, התמונה הראשונה היא אכן תמונה מתאימה, של המון מבחנות עם יד עלומה שבוחשת בהן, אבל התמונה השנייה היא כבר לחובבי תרבות:

דם זורם בעורקייך

אז מי שמכיר את הסדרה ויודע מי זו סוקי ידע למה תמונה של שני אנשים בתנוחה אירוטית-רומנטית קשורה למאמר, או יבין את בדיחת הערפדים מאחורי הכיתוב, וירגיש חלק מהמועדון המאגניב שאליו גם משתייך אותו בוחר תמונות.

עיתונות איכותית? אה, כן…

קפה במרכז היקום

במרכז היקום

ישנו בית קפה

וכמו באמבטיה, אבל הפוך

הכל זורם ממנו בספירלה

לכל שאר המקומות

בבית הקפה במרכז היקום

התחילו כל הדברים הגדולים

האחים רייט ישבו כאן

הם הגיעו במקרה

שירטטו כמה קווים על מפית

בנו דגם ממקלות של ארטיק והראו לכולם

איך בונים מטוס

כולם מחאו כפיים

כי כולם מפרגנים בקפה במרכז היקום

רדיוהד נתנו כאן את ההופעה הראשונה שלהם

הם הכירו רק כמה דקות לפני

אבל כשהסדרן המבולבל שאל אם עוד מישהו רוצה לעלות לנגן

הם הסתכלו אחד על השני וקמו כאיש אחד

"אנחנו לא מכירים ואין לנו שירים, אבל ננסה" אמר תום,

ואז הם ביצעו את כל האלבום הראשון

זה היה אלתור, והם קצת התבלבלו במילים ובאקורדים

אבל הקהל זרם

אם תשאלו אותם על הפעם הראשונה הם יספרו לכם, אבל על ההופעה השנייה

עם זכרון של חלום על הפרצוף

כי ככה זה במרכז היקום

כשאתה יוצא ממנו אתה שוכח

ורק התמצית נשארת, כמו צמצום של רוטב במחבת

אתמול הייתי שם

ניגן של הכנר הגדול ביותר שאי פעם יהיה

המשורר של הדור הבא הקריא שם משיריו

וזמר אחד ניגן שיר אחד בלבד

שיהפוך להיות המנון עוד 10 שנים

ואני

כתבתי שם את הקטע הזה

ואחרי שיצאתי

לא הבנתי

על מה חשבתי

לעזאזל